בת בכורה לנחמה וזאב חיים. נולדה ביום כ"ז אלול תשל"ד (14.9.1974) בחיפה. אחות לאבי ואשר.
צביה גדלה והתחנכה בחיפה. בסיום בית ספר יסודי למדה בחטיבת הביניים ב"עירוני ג'" ולאחר מכן עברה לבית הספר הטכני "בסמת" בעיר. אהבה ללמוד, הייתה תלמידה טובה ואת הלימודים בתיכון סיימה בהצטיינות. נערה חברותית ומקובלת, היו לה שלוש חברות קרובות שעימן הרבתה להיפגש.
כנערה היה לה חשוב להשתתף במסע בני נוער לפולין, בעיקר כדי לראות במו עיניה היכן היה בתקופת השואה סבה וולף, שהיה דמות חשובה מאוד עבורה. זיכרון השואה היה משמעותי לה במשך כל חייה.
מגיל צעיר החלה צביה לקרוא ספרים, והמשיכה בכך גם בבגרותה. אימה כינתה אותה "ציפור לילה", משום שהייתה קוראת בלילות.
בגיל שמונה-עשרה התגייסה לצה"ל. אחרי שעברה קורס פיקודי שובצה לתפקיד מפקדת כיתה (מ"כ) בטירונות.
בתום השירות הצבאי החלה ללמוד לתואר ראשון בקרימינולוגיה בשלוחה של אוניברסיטת בר-אילן וסיימה אותו בהצטיינות. בחלוף השנים המשיכה גם ללימודי תואר שני בתחום זה באוניברסיטת חיפה.
ביום 27.7.1998 התגייסה למשטרת ישראל ושובצה במחוז צפון. תפקידה הראשון היה חוקרת נוער בתחנת בית שאן, ובהמשך הקריירה הייתה רשמת ועסקה בתחום חקירת עבירות מין. את עבודתה לקחה באופן אישי, אהבה וביצעה אותה בחריצות, במסירות ובענווה. הקדישה לה זמן רב גם בסופי השבוע ותמיד הייתה זמינה.
במסגרת תפקידה עשתה לילות כימים והצליחה לשפר את עבודת התחנה ואת הנהלים והרישומים. היה לה חשוב להילחם למען הנפגעות והנפגעים. צביה, שוטרת שעבדה איתה, סיפרה שבאחת הפרשיות הקשות, בסיום כל פרק חקירתי שנמשך לילה שלם, הן יצאו יחד כדי לשתף ולבכות.
עמיתיה סיפרו שהייתה מקצועית, מוכשרת ורגישה בתפקידיה: "היית החוקרת הכי חדה, שנונה ומקצועית שיש. היית הדמות שסביבה נבנו התיקים והפרשיות ביחידה, זו שכל יום וכל שנייה סיפקה את בית הספר הכי גדול, ששום קורס או אוניברסיטה לא היו מעניקים".
היא ליוותה קורבנות עבירות מין באופן אישי ומכיל בזכות האינטליגנציה הרגשית הגבוהה שבורכה בה, וגם שוטרים ושוטרות מתחנות אחרות נעזרו בה בתחום עבירות המין. בני המשפחה סיפרו איך פעם, בערב שבת, התקשר מפקד שלה לשעבר וביקש את עזרתה בנוגע לנאנסת, משום שהכיר במקצועיות ובמוסריות של צביה. כחוקרת מנוסה היא גם עזרה לחוקרים בתחנת בית שאן בנושאים אחרים, ולאורך השנים קיבלה תעודות הוקרה רבות וציונים לשבח.
ליאב, חברתה ועמיתתה, סיפרה שצביה הייתה החוט שקישר בין כל אנשי הצוות, עמוד התווך והסלע של המשרד. "היית האדם הראשון שאליו באים להתייעץ", סיפרה, "האוזן הקשבת והאחת שעליה אתה סומך, שלא משנה איזו בעיה יש לך, היא תעשה הכול בשביל לפתור ולהקל. היית זו ששעות אפשר היה לדבר איתה, גם על כלום ושום דבר, וזה הרגיש הכי נכון".
תיאר את צביה מפקד התחנה: "לויאלית, חכמה, משכילה, ראש גדול, בעלת חשיבה מחוץ לקופסה, יצירתית, מתנדבת לכל משימה, אישה חזקה, אמיצה ומלאת שמחת חיים אשר תמיד עושה הכול על הצד הטוב ביותר".
בשנת 2001 הכירה את דודו נאמני באמצעות אחיו וגיסתו, שהפגישו ביניהם במופע של צמד הקומיקאים אלי ומריאנו. בפגישתם הבאה שוחחו כשלוש שעות בלי להרגיש כלל שהזמן עובר. עד מהרה התאהבו והיו לבני זוג. בדצמבר 2001 טסו יחד ליוון למשחק של קבוצת "מכבי תל אביב" בכדורסל – הייתה זו הפעם הראשונה שטסה לחו"ל.
בני הזוג נישאו בינואר 2002 בגן אירועים. תחילה התגוררו בבית שאן ולאחר מכן עברו ליישוב הקהילתי בני יהודה שברמת הגולן. לצד עבודתה האינטנסיבית והתובענית הייתה צביה גם אישה למופת ובת זוג אוהבת מאוד ועדינה.
שתי בנות נולדו להם – הדר וירדן. הן היו כל עולמה, והיא הייתה אם מסורה והקדישה להן את חייה. דודו סיפר שהיא הייתה חרדה לבנות, ככל הנראה בעקבות הדברים שנחשפה אליהם במסגרת תפקידה במשטרה. חברתה ליאב סיפרה שבעבודה צביה דיברה על הבנות וחשבה עליהן ללא הרף, והוסיפה, "היית האימא הכי נוכחת, דומיננטית, דביקה ועוטפת באהבה שיש".
אחרי שחיו במושב בני יהודה גרו במשך חמש שנים בקיבוץ רשפים שבעמק בית שאן ואחר כך בקיבוץ נווה אוּר, אף הוא בעמק.
צביה בלטה למרות השקט שלה, היו לה צחוק מתגלגל ולב רחב וטוב שהקרינו על כל סובביה, היא נהגה בנימוס ורחשה כבוד לזולת. הייתה לה גישה לבני אדם, והיא ידעה לדבר על ליבם. תמיד עמדה על שלה וידעה להתעקש כדי שרצונה יתגשם.
הקשר עם הוריה היה טוב. היא ואביה היו בלתי נפרדים. הוא היה רך וקשוב אליה, וכל אימת שרצתה דבר-מה, הייתה מבקשת ממנו ונענית בחיוב. הקשר עם אחֶיה, אבי ואשר, היה מצוין – הם הבינו זה את זה גם בלי מילים. אימה סיפרה עליה שהייתה "הדמות שמלכדת סביבה באנרגיה את המשפחה כולה".
גם הקשר עם הסבים והסבות היה קרוב מאוד, ובמיוחד עם סבא וולף שעימו בילתה הרבה. בנעוריה, לאחר שהוריה עברו לאילת, החליטה להישאר בחיפה כדי לגור בסמיכות לסבה וסבתה שהיו לה כמעט כמו אב ואם, ולאחר נישואיה בילתה עם משפחתה סופי שבוע רבים אצלם.
בשנת 2007 היא נסעה עם גיסתה, אחותו של דודו, לחפש את בית סבה בפולין. היא מצאה את המקום בעזרת שיחת תדרוך טלפונית עימו, ובעקבות זאת חשה "סגירת מעגל". עם זאת, זיכרון השואה המשיך להיות מרכזי עבורה גם לאחר מכן. צביה לקחה על עצמה להפיק את טקסי יום הזיכרון לשואה ולגבורה בתחנת המשטרה. כמו כן בשנת 2013 ייצגה את המשטרה במשלחת "עדים במדים" לפולין.
צביה אהבה לטייל, ומדי שנה ארגנה חופשה משפחתית בחו"ל בתקופת חג המולד. בשנת 2014 טסו בני המשפחה לפארקי שעשועים ברחבי אירופה לרגל בת המצווה של הבת הדר. בטיול זה היא פרחה ונהנתה עד מאוד.
בחודש מרץ 2019 טסו צביה ובעלה לחו"ל, לצפות בהופעה של הזמר האיטלקי ארוס רמאצוטי שהיא העריצה. לאחר ההופעה אמרה, "ראיתי את זה, עכשיו אני יכולה למות". השניים רכשו כרטיסים להופעה נוספת שלו בארץ, אך היא לא זכתה לראותה.
בשנת 2019 חלה אביה זאב במחלה קשה. אף על פי שגר הרחק, באילת, הרבתה צביה להיות לצידו ולסייע לו ולאימה בתקופה זו. באביב 2019 הוא נפטר. כמה ימים לפני פטירתו היא התמוטטה בעת שביקרה אותו, ולאחר בדיקות התגלה שהיא סובלת משלב מתקדם של מחלת הסרטן. את הטיפולים עברה בבית החולים "הדסה" עין כרם בירושלים, שם התגורר אחיה הצעיר אשר.
בימים קשים אלה לא התלוננה למרות סבלה הרב, נאבקה במחלתה בגבורה ולא התייאשה. בתקופה קשה זו נוצר חיבור חזק מאוד עם אימה נחמה. לדברי האם, הן השלימו אז את כל מה שלא הספיקו במשך ארבעים שנה.
בחודש האחרון לחייה אושפזה שוב בבית החולים "הדסה" עין כרם. בעלה ואימה שהו לצידה יומם וליל. אימה כתבה: "אני מודה לך על החודש האחרון שאפשרת לי להיות לידך, לחוות אותך שוב כל רגע ושנייה. להתבונן בך מתמודדת באצילות ובגבורה במחלה הנוראה ומחזקת אותנו יותר מכפי שיכולנו לעשות עבורך". בשבוע האחרון לחייה ביקשה צביה סליחה מכל היקרים לה וסלחה להם.
רב-סמל בכיר צביה נאמני נפלה בעת שירותה ביום י"ב באב תשע"ט (13.8.2019). בת ארבעים וארבע בנופלה. הובאה למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בבית שאן. הותירה בעל, שתי בנות, אם ושני אחים.
אימה ספדה: "צביה יקרה שלי, מרגע לידתך אהבתי אותך, חוויתי איתך כל רגע משמעותי בחייך – מלמול, צחוק, צעד ראשון, המילה הראשונה. יותר מאוחר גן, בית ספר, תיכון ואפילו לימודים אקדמיים שבהם הצטיינת. הייתי גאה בכל שלב שעשית. חגגנו ביחד בת מצווה, חתונה ואף את הולדת הילדות. היית כל כך מאושרת כשהן נולדו ועשית אותי סבתא גאה ומאושרת. בעבודה הצטיינת והשקעת את כל כולך. כולם אהבו אותך והעריכו אותך".
במלאת שנה לנפילתה כתבה אימה: "ילדה אהובה שלי, לא מתעכל איך התהפכו היוצרות, ובמקום שאת תספדי לי כדרך ההיגיון והטבע, אני עומדת כאן שוב וסופדת לך. לא מעכלת ששנה חלפה מהמבט, מהמגע האחרון בך. לא מצליחה לעכל שזהו, אין יותר שיחות איתך, אין חג, אין עוד את צליל קולך שיקרא לי 'אימא'. השנה שחלפה הייתה ארוכה, כואבת וקשה נפשית ופיזית. החיסרון שלך, הריק הזה, מחלחל בעצמות ולא מרפה. ילדה יקרה שלי, היית אור של שמחה, של חיות ושל אהבה. בלעדייך שקט כל כך. היית אחות ובת לתפארת ... היית ונשארת ייחודית ומיוחדת. ילדה שלי, אני אוהבת אותך ומתגעגעת כל כך".
ליאב, חברתה הקרובה ועמיתתה במשטרת ישראל, ספדה: "אהובה ... לנסות במספר מילים לתאר את הדמות הענקית שלך, את האישיות הנפלאה שלך ואת המשמעות האדירה שהייתה לך בחיים שלי זה כמעט בלתי אפשרי. לא צריך היה זמן כדי להתאהב ולהתחבר אליך ... היית החברה הכי טובה, זו שתמיד זמינה, שתמיד שם, אף פעם לא עסוקה מדי, אף פעם לא טרודה מדי להכיל את כובד המשקל שאתה מניח עליה. היית החצי השני, זו שמשלימה אותי; היחידה שיכולה הייתה להטריף אותי ולהרגיע באותה נשימה. היחידה שלא הייתי צריכה להגיד לה מילה, רק ממבט בי הייתה יודעת בדיוק מה אני צריכה ומה להגיד; זו שלידה תמיד היה איזה ביטחון ושקט, גם כשסערה התחוללה ליד ... עבר רק רגע, ואת כבר כל כך חסרה לי. אוהבת אותך מאוד, חברה אהובה שלי".
במלאת שלושים לפטירתה כתבה ליאב: "את חסרה לי בחיוך של הבוקר עם קפה וסיגריה במרפסת; את חסרה לי בשיחות הפשוטות; את חסרה לי בשיחות בהן חלקנו את הנפש בכנות, בלי לשפוט; את חסרה לי בלחישות הקטנות, בייעוץ, בהכוונה. חסרות לי אותן ישיבות ארוכות בדממה, בחודשים האחרונים, בהן החזקנו ידיים ומדי פעם לחשת שאת אוהבת מאוד, ואני עניתי שגם אני אוהבת כל כך. היית חלק משמעותי מהיום-יום שלי, היית הרעש והשקט, המצפן שלי, הביטחון שלי, זו שלמרות התארים והידע נתנה לי את התחושה שהשמיים הם הגבול עבורי. היית ונשארת החברה הכי טובה, המתנה לה אדם זוכה פעם בחיים ... חשוב לי שתדעי שאת חרוטה לי עמוק בלב. את חלק ממני בכל כך הרבה מובנים".
בפברואר 2020 הוקדש לזכרה של צביה יום עיון במכללת עמק יזרעאל בנושא הקשר בין השפה המשפטית לטיפולית בתחום עבירות המין – נושא מרכזי שבו עסקה במשטרה. יום העיון התקיים בשיתוף מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית שעימו עבדה במסגרת תפקידה.
בני המשפחה החליטו להנציח את זכרה בהקמת ספרייה בתחנת משטרת בית שאן. הספרייה תכיל רבים מספריה של צביה ותישא את שמה.
צביה מונצחת באתר ההנצחה לחללי משטרת ישראל במכללת המשטרה בבית שמש.
תצוגת מפה